“השומר חכמתו בבטן – כאילו שומר אור בכד”.

הפתגם הזה, שהיה רווח כנראה בקהילת ביתא ישראל, מופיע גם בספר שאנחנו עובדים עליו בימים אלה – ספר שני בסדרת הקומיקס על יהדות אתיופיה (המשך לספר המצליח “המסע לאתיופיה”). זהו סיפורם של אנשים שאכן הפיצו את החכמה, את העברית ואת ידיעת ארץ ישראל בקהילה שלהם, ומסרו את נפשם כדי ליצור בסיס לעלייה לישראל.

עוד מוקדם לכתוב על הספר עצמו, אבל בינתיים אפשר לספר על החוויות שמאחוריו, ובעיקר על תהליך הכתיבה שמסתיים בימים אלה.

“אְגְזְאַבְהְר קַנְתְגַּר יְהוּן!“ (ה’ יהיה בעזרכם) כך, לקראת סוף הספר הראשון בסדרה, ברכו אב ואם בני הקהילה את בנם דניאל, כשנסע מאתיופיה ללימודים בצרפת. הספר הראשון אכן עסק בשלב הראשון של הקשר בין יהדות אתיופיה לשאר העולם היהודי, כשיהודי אירופה ‘גילו’ את יהודי אתיופיה, ומתי מעט יצאו מאתיופיה לבקר באירופה הגדולה. אם זה נשמע לכם קצת מתנשא, אתם לא לבד; זו אמנם נקודת המבט הקלאסית על ההיסטוריה של העלאת יהודי אתיופיה, אבל עשינו מאמץ כדי לשנות את הפרספקטיבה. המשימה שלנו בספר הראשון הייתה להציג את ביתא ישראל כקהילה מפוארת שעומדת בפני עצמה, גם בלי שאחרים ‘יגלו’ אותה.

בכל מקרה, בספר השני המצב משתנה. הפעם אנחנו בשלב ההיסטורי שבו יהודי אתיופיה פועלים בעצמם למען עלייתם ארצה. המשימה שעמדה לפנינו הפעם הייתה להציג את הגבורה של יונה בוגלה, ממנהיגי ביתא ישראל, שעזב תפקיד בכיר בממשל כדי להקים בתי ספר יהודיים. להציג את סיפורם המטלטל של המורים בבתי הספר האלה, שהפכו לאסירי ציון, ונכלאו רק מפני שהעזו ללמד יהדות וציונות. אני מודה שעד שהתחלתי לשבת על הספר, לא שמעתי את שמותיהם אף פעם, ודי הצטערתי לגלות שסיפור מסעיר שכזה לא היה חלק מהתודעה ההיסטורית שלי. מכל מקום, היעד היה לעצב את הדמויות בספר כמו האנשים באמת – גיבורים, אמיצים, מנהיגים.

עוד שינוי הוא שהסיפור הופך להיות דרמטי. הספר הראשון היה בעיקר הכרות עם העדה ומנהגיה, אבל ברגע שהתחילה הפעילות סביב הציונות והעלייה לארץ – האקשן התחילה. אני נדהם פעם אחר פעם איך אנחנו מייבאים ספרי מתח וסרטי מתח מכל העולם, בזמן שיש לנו אנשים בתולדות העם היהודי – איזה “תולדות”, בסך הכל דור אחד אחורה – שמה שהם עברו בחיים האמיתיים מותח יותר מכל מותחן.

מה בכל זאת היה מאתגר?

קודם כל, היה לנו אתגר בכיוון ההפוך. יהודים בישראל, באירופה ובארה”ב המשיכו לפעול למען הקהילה באתיופיה גם בשלב הזה. האתגר היה לתת את הכבוד הראוי ליעקב פייטלוביץ’, לחזי עובדיה, לאנשי הסוכנות היהודית ועוד, ובכל זאת להעמיד את אסירי ציון מהקהילה במרכז הבמה.

היה מאתגר להתאים את העלילה לילדים. הסיפור האמיתי די אכזרי. מורה אחד נרצח, אחרים עוברים עינויים. חסד עשה עמנו הקב”ה שהגיבורים הראשיים, המורים בבתי הספר היהודיים שהפכו לאסירי ציון, שוחררו לבסוף מהכלא. סיפור ילדים צריך להיות הרבה יותר מרוכך. גם סוגיות טעונות, כמו הוויכוח שהתנהל בינתיים בעולם היהודי על יהדותם של ביתא ישראל, נשארו בחוץ.

מאתגר לשמור על אי-התנשאות של ה”צברים” על העדה האתיופית, כשחלק מהסיפור הוא האהדה של בני העדה כלפי ישראל. הספר אמור לשים את העדה ומנהיגיה במרכז, אבל מה לעשות שהם שמים את ארץ ישראל במרכז. גם המילכוד הזה דרש הרבה יצירתיות ספרותית, כדי שאהבת ארץ ישראל לא תתפרש כרגשי נחיתות כלפי אלה שכבר יושבים בה.

ועוד אתגר – שזה יהיה ריאלי. אנשים שהולכים עם האמונה שלהם עד הסוף – זה נשמע בנאלי, פתטי, לא מציאותי. אילו הספר הזה היה עלילתי, היו יוצאים נגדו שהוא מופרך. יונה בוגלה, גיבור הסיפור, באמת ויתר על קריירה מבטיחה בשביל שליחות לאומית? קהילה שניסו לנצר אותה בכל הזדמנות – באמת שמרה בקנאות על עצמאותה רק מכוח האמונה?  אנשים ממש מסרו את נפשם וחייהם על החלום לעלות לארץ ישראל? אבל מה לעשות, אנחנו אמורים להציג את הדברים כפי שהיו, את האנשים כפי שהם.

אני מתאר לעצמי שמי שחווה עוצמות של סגד אמיתי, וכרת ברית קהילתית עם אלוקיו ועם עמו ביום הזה מדי שנה, על הר אי שם באתיופיה – כל זה טבעי לו לחלוטין. עם כזאת תחזוקה של האמונה, לא פלא שהסיפור הזה אכן היה.

(את סדרת קומיקס על יהדות אתיופיה מפיקים ויוצרים יוסי ורותי-אנטוהון טורצקי, עם מאמץ מטורף ועבודת תחקיר דקדקנית ואותנטית. מאייר: אלחנן בן אורי האחד והיחיד. הספר הראשון, המסע לאתיופיה, ראה אור בתשע”ט בהוצאת ידיעות ספרים וזכה להצלחה גדולה.)