(פורסם לראשונה ביום העברית תש”ף, שחל בשבת פרשת שמות)

התאריך שנקבע ליום העברית הוא כ”א בטבת, והשנה כ”א בטבת יוצא בשבת. אמנם מערכת החינוך ושאר מצייני יום העברית מזיזים אותו ליום החול הקרוב, אבל אפשר לדבר על העברית גם בשבת. בייחוד כשההפטרה של השבת הזו מציגה את העברית בשיא יופיה.

במחילה מקהילות יוצאי המזרח, שקוראים את ההפטרה המדהימה על ראשית נבואתו של ירמיהו, כאן הכוונה להפטרה לפי מנהג האשכנזים. הפטרה קשה לקריאה, מסובכת להיגוי, שוברת את השיניים. אם הגבאי מציע לכם מפטיר השבת, אל תמהרו להיענות בחיוב, או לפחות תעברו היטב על ההפטרה לפני שתקראו אותה.

בדיוק מהסיבה הזו, ההפטרה הזו מתאימה מאוד ליום שמוקדש לשפה העברית.

לא, לא הולך לבוא כאן חידון על הפרקים האלה בספר ישעיהו. אל דאגה, אין זה המקום לשאלות כמו “מה פירוש בסאסאה בשלחה תריבנה”. נכון שמשום מה חידונים כאלה השתלטו על יום העברית, אבל לעברית יש הרבה יותר מה להציע. לענייננו, לא משנה פירוש המילים מנבואת ישעיהו, ולא חייבים להבין אותן.

השפה העברית אינה רק כלי להבעת תוכן. היא אינה נמדדת רק במשמעות שכל מילה בה מייצגת. העברית היא מוזיקה, היא צליל, האותיות והמילים מביעות הרבה מעבר למובן הסמנטי שלהן.

לצורך העניין, נדמיין לעצמנו שאנחנו יושבים בממלכת יהודה בימי בית ראשון, מוקפים אלילות ומעמדות חברתיים. לא רע לנו בחיים, סנחריב מלך אשור עוד לא החריב את עולמנו. ופתאום בא אלינו נביא ומדבר באזנינו. לנביא אין מוזיקת רקע שתלווה את דבריו, ותעניק להם גוון מסוים. אין לו כלי עזר אורקוליים, אפילו לא מצגת. רק מילים. אנחנו צריכים רק לעצום את העיניים, ולנסות להרגיש את מה שהמילים מחוללות בנו.

הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג? בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים.

שומעים את התוכחה? שומעים את המילים החדות?  הנביא מחדד את דבריו, כשהוא לוקח כל שורש ומטה אותו לשלוש מילים דומות אך שונות: הכמכת מכהו הכהו? כהרג הרוגיו הורג? האם אנחנו שומעים את המכה וההרג?

בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ, בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים: כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ: בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ…

גם אם לא הבנו כלום, אנחנו שומעים את הצלילים של התוכחה. מנופצות, נווה משולח, שם ירבץ, וכילה סעיפיה, ביבוש קצירה תשברנה. אי אפשר להגיד את המילים הללו בעדינות, האווירה הנוקבת עוברת דרכנו עוד לפני שאנחנו מסתכלים בפרשנים.

מכאן עובר הנביא לתיאור הופעתו של ה’ לעשות דין בארץ. אין לנביא תופים, אין לנביא חצוצרות, אבל אפשר לשמוע את הלמות המילים:

חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָ-י כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב, כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים

שמענו את הנביא. שמענו את הנימה הדרמטית שבקולו. שמענו את צפירת האזהרה. ובכל זאת – יש בתוכנו כאלה שלועגים, שצוחקים, שמגיבים בציניות. איך נשמעת תגובה מלגלגת? בדיוק בסגנון המוזיקלי הבא:

כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם: כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה

כך אנו צוחקים, והנביא משיב באותה מטבע – יבוא יום והלעג יחזור אלינו כבומרנג:

וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְקֹוָק צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

את כל הדברים הללו מדבר הנביא באזנינו. אחר כך אפשר לפתוח פרשנים ולהבין למה בדיוק הוא התכוון, אבל קודם כל אנחנו צריכים לקבל את הרושם הראשוני. את ההלם, את המכה. המילים מתגלגלות, שרות, מתנגנות, מדברות בעד עצמן, למי שיודע להקשיב. וכדאי לדעת להקשיב, כי אז אפשר גם לשמוע את הנבואה החיובית – מבשרת טוב, חגיגית, מפוארת, אם מקשיבים היטב לע’ ולר’ הבוקעות מעומק הגרון, כמו קול בשורה של כרוז:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ צְבָאוֹ-ת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה.