עלבון המוגלגים והמסע לאתיופיה

מה שהפריע לי בפתיחת הכרך הראשון בסדרת הארי פוטר, שאליו נחשפתי בעוונותיי רק אחרי הנישואין, היה התיאור של בני האדם הרגילים והפשוטים בספר. בני האנוש היחידים המתוארים בספר, לפני המעבר החד לעולם הקוסמים, הם המשפחה המאמצת האיומה של הארי. כאילו עולם הפנטזיה יכול להצדיק את קיומו רק על ידי לעג לעולם המציאותי האפור. רעייתי לא קיבלה את הביקורת שלי, וביקשה ממני להמתין בסבלנות עד הכרך השני (בבקשה זו הייתה גם דרישה סמויה, כמובן, להמשיך לכרך השני), שם היחס ל"מוגלגים" – הלא הם בני האנוש הלא-קוסמים בלשונה של ג'יי-קיי רולינג – משתפר לאין ערוך.

לבקשות של רעייתי אני משתדל להיענות, ובעיקר לסמויות שבהן, אז המשכתי לכרך השני. על פניו היחס לאנשים הפשוטים משתפר שם, אבל אני אישית – בתור לא-קוסם – הרגשתי מושפל עוד יותר. בכרך השני מתגלה אחד הקוסמים, ארתור וויזלי (אביו של רון וויזלי, חברו הטוב של הארי), בתור חובב מוגלגים מושבע. הוא סקרן לשמוע על בני אדם כאלה וחוקר את ההתנהגות שלהם. קצת אחרי שנעלבתי מהיחס שלו, הבנתי שגם אני, בתור כותב, מתנהג לפעמים באופן דומה.

אפשר היה להשתמש בתופעה הזו כדי להמחיש את היחס של חלק מהעולם הדתי, לפחות העולם הדתי הקלאסי, לעולם הזה. יחס שמושתת על בוז כלפי העולם השפל, במקרה הטוב תוך נכונות למצוא בו כמה נקודות חיוביות. גם על זה אני מניח שאכתוב בהזדמנות, אבל כרגע מטרידה אותי הרבה יותר ההשלכה הספרותית-חברתית של העניין.

חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי הוא תנועה בין מגזרים. בדרך כלל בין הציבור הדתי לציבור הכללי, אבל השנה נטלתי חלק גם בפרויקט שעסק בעדה האתיופית. כשאתה כותב על ציבור שאינך חלק אינטגרלי ממנו, לפעמים אתה בטוח שאתה מפגין בזה אהבה ואהדה. אולם לא בטוח שמושא הכתיבה מזהה זאת כך: לפעמים דווקא כשאתה כותב בהערצה על מישהו, מהולה בהערצה הזו נימה של התנשאות. הואלתי בטובי לכתוב עליך ועל הפולקלור העממי שלך.

במלוא הכנות, אני מאמין שהבעיה הזו אינה מאפיינת אותי באמת. מי שיקרא את "המסע לאתיופיה", למשל, יתקשה למצוא בו ביטוי של התנשאות, ומי שישים את ידו על ההתכתבויות שלי עם שותפיי לפרויקט – יוסי ורותי טורצקי, אלחנן בן אורי וכמובן אפרת – יראה כמה מאמץ עשינו כדי שלא יהיה אפילו חשש לעליונות מערבית-אשכנזית. כל ביטוי כמו "באתי לעזור לכם" נמחק, וליתר ביטחון לא אפשרנו לאף יהודי מאתיופיה לפנות במילה "אדוני" לעמיתו הצרפתי. ובכל זאת, כשאני שומע דמות ספרותית מגלה כלפיי הערצה, תוך שהיא שומרת על מעמדה הנעלה והנישא לעומתי, הלב שלי מתכווץ – והוא ממהר לשלוח אותות למצפון שלי, שלא ירפה ממני בפעם הבאה שאני כותב על פלח באוכלוסיה שעלול להיפגע ממני.

עוד באותו נושא

חיפוש באתר
פוסטים אחרונים
סגירת תפריט
×

עגלת קניות