מדריך לעריכה בשבע ספירות

לא קבלה, לא מיסטיקה, אפילו לא לבאר את המודל הבסיסי של תורת הנסתר – שבע הספירות. אבל מה לעשות, המודל הזה – שבמובן מסוים שימש ליצירת שמים וארץ – הוא המודל הטוב ביותר שהצלחתי למצוא לעצמי לפני יצירה. כשאני רוצה להתחיל לכתוב מאפס, במקום לבהות מול דף ריק, או לחילופין לכתוב בלי מחשבה ובלי שליטה – אני עובר קודם כל את המסלול בן שבעת השלבים:

חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

חסד.

האידיאל, הרצון, האהבה.

על פי המודל הבסיסי של תורת הסוד, התנועה הראשונה בדרך למימוש במציאות היא תנועת ההשפעה. ההשפעה באה מתוך המשפיע, לא מתוך התאמה למושפע. הקדוש ברוך הוא משפיע את חסדיו בלי גבול, מי יקלוט אותם ואיך – זו כבר שאלה אחרת, ששייכת לשלב הבא. קודם כל הוא שופע, מעניק, מתפשט.

יש כותבים שהשלב הבסיסי ביותר אינו קיים אצלם. הם חושבים על משימה מסוימת, על קהל יעד מסוים, על לוח זמנים ועל מכסת מילים. אבל השאלה הבסיסית, שמחוללת את יסוד הטקסט שהולך להיכתב, היא מה אני רוצה לבטא. אולי בסיסי יותר: מה אני רוצה לתת. אולי בסיסי יותר: מה אני. מי אני. אדם שמגדיר לעצמו מי הוא, ומהם רצונותיו ומגמותיו, ברגע שהוא פותח את שער החסד – הוא מתחיל לנבוע, להוציא מתוכו את כל ה"אני" הזה בשטף, שימלא את כל העולם.

שלב החסד הוא לשבת מול דף ריק, ואולי בלי דף בכלל, ולשאול את עצמי: אילו פי היה מלא שירה כים, ולשוני רנה כהמון רגליו, ולוח הזמנים שלי אלף דור, מה הייתי כותב אז?

גבורה.

הצמצום, הכלים, המסגרת.

הקדוש ברוך הוא צמצם את שכינתו והופיע בעולם מוגבל. מאז ועד היום הוא מצמצם את הופעתו, שולח אורות בכלים בלבד, אורז כל חסד בקופסה קשיחה ואטומה של דין. זו התנועה השנייה, ההכרחית, אחרי שלב החסד.

לאיזו במה אני כותב, וכמה מילים עומדות לרשותי. מי הקוראים, וכמה סבלנות יש להם לקרוא אותי. איזה ז'אנר לבחור, לפי איזו תבנית ספרותית מוסכמת אעצב את הטקסט, ומה השעה בכלל. מה כבר אספיק לכתוב, אם עוד חצי שעה אני אמור לשלוח?

תפארת.

האיזון בין החסד לגבורה, ההרמוניה בין המשפיע למושפע, היופי של האור כשהוא בוקע מבעד לכלי המתאים לו. 

אמן אמיתי, יש אומרים, אינו מי שיוצר ללא גבולות, אלא מי שיוצר בתוך הגבולות. שמקבל על עצמו את המוסכמות והקונבנציות, ובמסגרתן מצליח להטביע את החותם האישי שלו. זו העבודה המופלאה של התפארת: אחרי הרבה מחשבה, ובהרבה עדינות, למצוא את הנימה האישית העוברת כחוט דק בין האילוצים.

נצח.

העמדה היציבה, התקיפה, האמת כפי שאני רואה אותה. יקוב הדין את ההר, לא ישקר ולא ינחם.

הכתיבה כבר שופעת, והאילוצים כבר משרטטים לה גבולות, והסיפור או השיר או המאמר כבר מקבלים צורה בתוך התבנית שהותאמה להם. עכשיו השאלה היא מה עם התוכן, התמה, האמירה. אני יודע מה אני רוצה להגיד, צריך רק להעז להגיד זאת. לבטא מה שאני חושב, או מרגיש, או פשוט חי. ללכת עד הסוף, לא משנה מה יגידו. יוצר הנצח לא מפחד מביקורת ארוכה. 

הוד.

הכניעה, הענווה, ההתבטלות.

הרי יש גם דעות אחרות. הרי כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ואת תורתו, ואת האנושות יצירת כפיו – מרובי עמדות וגוונים. לא ייתכן שרק מה שאני רוצה להגיד נכון, צריך להתחשב במה שאחרים יאמרו, שלא לדבר על מה שאחרים אמרו כבר לפניי. צריך להודות לזולת, ולהודות בפני הזולת, ולהתוודות על החסרונות שבעמדתי לעומת הזולת. 

יסוד.

מידת ההתקשרות, הברית.

אם, ככותב, אצליח להיות אני עד הסוף, וגם להיות ענו כלפי אחרים עד הסוף, אז ייגמר השלב של "אני" מול "אחרים". הרי אינני כותב או יוצר כדי להתעמת. אני רוצה להתכתב, לנהל שיח, ליצור שפה משותפת, לתרום את האות שלי ואת הגוון שלי ליצירה אחת גדולה של כולם.

מלכות.

המימוש, המעשה, ההנהגה בפועל.

ועכשיו, לעשות מכל זה מילים.

ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות. 

עוד באותו נושא

חיפוש באתר
פוסטים אחרונים
סגירת תפריט
×

עגלת קניות