מתחילת השנה, ולאורך תקופת “אחרי החגים”, אמרתי לעצמי שאני צריך לכתוב על התוכניות שלי לשנת השמיטה. עכשיו, באופן די נדיר, אני חושב לעצמי שהיה שווה לחכות עם הכתיבה כמה שבועות אחרי החגים. אבל נתחיל עם מה שתכננתי לכתוב.
השמיטה בימינו היא עולם מרתק, כי מדובר במצווה שמתעוררת לחיים אחרי כמעט אלפיים שנה. בעיניי, אחת השאלות המרתקות היא איך מיישמים את השמיטה מחוץ לעולם החקלאי. כלומר, ברור שהשמיטה היא קודם כל עניין של האדמה ותוצרתה, וכל ניסיון של תחום אחר ליטול בה חלק הוא חיקוי עלוב של המקור. ובכל זאת, גם אני רוצה קצת שמיטה, חוץ ממה שקשור לגינה ולפירות ולירקות שאני אוכל.
במיוחד לאור העובדה המעניינת שפתחנו את העסק (רשמית) קצת אחרי השמיטה הקודמת. עבדנו בכתיבה, בעריכה ובהגהה שש שנים, ועכשיו זו למעשה השנה השביעית של העסק שלנו.
אני מודה – זה בעיקר מרתק, ולכאורה פחות מחייב וקריטי, כי אין מצוות שמיטה בתחום הספרים וההוצאות לאור. גדול המצווה ועושה, ומי שמצווה ואכן עושה – מגיע לו כל הקרדיט והכבוד. עכשיו השאלה היא בנוגע אלינו, אלה שמצוות השמיטה לא חלה עליהם באופן רשמי.
אז מה תכננתי לכתוב? שאחרי עיון בסוגיות השמיטה (שהיה כמובן אי שם לפני שתי שמיטות בתקופת הישיבה, לא שעכשיו אני מצליח למצוא זמן ללמוד בעיון…), ובטעמיה המרכזיים (את זה ניסיתי קצת ללמוד השנה), הגעתי למסקנה שיש כמה יסודות שאני רוצה לאמץ השנה, בניסיון להעתיק את עקרונות השמיטה לתחום התוכן.
קודם כל, כיוצר ועורך, השמיטה מתחלקת אצלי לשניים, כמו בעבודת האדמה: העבודה עצמה, והיחס ליבול.
- בעבודה עצמה, כך תכננתי לכתוב, העיקרון המרכזי הוא עבודה על פי ערכים.
כמו חקלאים העובדים על פי היתר מכירה וכדומה, גם אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות רק פעולות שהן לקיום מה שכבר קיים, כי יש צורך בפירות חדשים, השוק רעב וצמא ליבול של השנה, ויש אנשים שצריכים אותו. גם כלכלית, אני מודה, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד רק בעבודות של שמירה על הקיים. אבל אפשר לפחות לעשות צעדים קטנים, כדי ליישם עיקרון שלפי הוגים רבים הוא חלק ממהות השמיטה – להראות שהקב”ה הוא בעל העסק.
זה אומר שאם בדרך כלל, כשאני מודד שיקולים של רווח והפסד מול שיקוליים עקרוניים וערכיים, אני אומר לעצמי ש”בעולם אידיאלי הייתי עושה כך וכך, אבל מה לעשות שאי אפשר…” – השנה אני נותן לשיקולים כאלה יותר מקום.
במידה מסוימת, זה ביטוי של ביטחון בה’. לא ביטחון במובן של נקפוץ-מהגג-ובטח-יבוא-מלאך-ויציל-אותנו, אלא במובן של עשיית הטוב והישר. אם המעשה נכון בעיני ה’, אז הוא טוב, גם אם הוא לא הכי רווחי.
התכנון שלי היה כמובן להרחיב על העיקרון הזה, ואולי זה עוד יקרה בהמשך.
- מבין השיקולים הערכיים, ערך שבא לידי ביטוי בשמיטה הוא המנוחה. אני די גרוע בלנוח, ואני לא באמת הולך לעשות את זה, אבל זאת הזדמנות לסגל קצב עבודה רגוע, מתון, מסודר ולא אינטנסיבי מדי.
- עוד שיקול ערכי, שלפי דעות מסוימות הוא חלק מהשמיטה, הוא פינוי זמן לדברים חשובים מחוץ לעבודה.
- כל זה בנוגע לעבודה עצמה, וביחס ליבול – לפי ערכי השמיטה, היבול לכאורה לא שלי. ובתרגום לעולם התוכן: אני לא יכול לסחור בספרים שלי. עומדות לפניי שתי אפשרויות: להפקיר ספרים (שזה אומר לחלק חינם ספרים, לפחות בכמות מסוימת, או להעלות תוכן חופשי לשימוש הרבים), או ליצור מעין אוצר בית דין, ולהפיץ ספרים בהתאגדות ובשיתוף פעולה עם אחרים.
אפשר להוסיף לעקרונות האלה (בעיקר לחלק של השיקולים הערכיים) את השאיפה להשקיע בתחומים שחשובים ונוגעים אליי יותר – כתיבה לילדים ונוער ועריכה תורנית איכותית, כזאת שאני רואה בה משימת קודש (לצערי לא כל ספר שאני עובד עליו, גם תורני, הוא כזה שלדעתי חייב לצאת).
זה מה שתכננתי לכתוב, אבל אז ישבתי עם אפרת לפגישה של תקציב ותכנון, וראיתי מה מצב ההוצאות, מה מצב ההכנסות, שהתזרים שלנו נראה כמו עגבנייה יבול נכרי שיובאה מחו”ל לפני חודשיים, ששיתוף פעולה מסוים שניסינו לא ממש הצליח.
אז עכשיו אני יכול לכתוב שהעיקרון הראשי בשמיטה, אולי לפני כל מה שכתבתי לעיל, הוא שזה לא אמור להיות קל.
עם כל בעיות התזרים ומגבלות התקציב, אתה אמור לנהל בכל זאת אורח חיים כלכלי ערכי וחברתי.
ועכשיו נראה איך נצליח ליישם לפחות משהו ממה שרציתי.
שנה טובה.