רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש ידבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו.
(בנימין זאב הרצל, “מדינת היהודים”)
אפשר להסתכל על כתבים של הרצל ולהתלהב מהחזון שלו, אבל מה שמלהיב עוד יותר הוא לראות מה הוא לא הצליח לחזות. מה בתחיית האומה הצליח מעבר לכל הציפיות, אפילו הציפיות של החוזה בעל הדמיון העשיר ביותר.
בקטע המצוטט, הרצל משיב לטענה שבלתי אפשרי להקים מדינה יהודית, כי אין ליהודים שפה לאומית (ויידיש לא באה בחשבון כמובן). ברור לו שאין מה לדבר על דיבור בעברית, הרי מי מסוגל אפילו לבקש בעברית כרטיס לרכבת? אבל הרצל לא היה מוטרד מדי מהעניין, ואמר שאפשר לחיות כמו בשוויץ, עם ארבע שפות לאומיות ואולי יותר.
כל מילה שאנחנו אומרים בעברית היא נס. הנס אינו רק שהעם היהודי חזר לחיות, אלא שהוא גם החזיר לעצמו את כל מה שהיה שלו לפני יותר מאלפיים שנה. שהוא היה מוכן לשבור את השיניים בשביל לא להקים סתם מדינה חדשה, אלא את המדינה שלו, הדוברת את שפתו המקורית.
כשנתחדשה הספרות ועמה גם הלשון בימי הבינים, לא שׂם העם לב הרבה למליצה ושיר אלא אם כן מצא בם מחשבה חביבה (…) וסוף סוף מצאו מַהלכים גם בתוך המון הקוראים ונעשׂו חביבות ומכובדות על כולם. ועמהן הלכה גם לשונן הלוך והתפתח, הלוך והתפרסם, עד שלבסוף היתה לקנין לאומי תמידי(…)
באין מחשבות חדשות המבקשות להן לבוּש בלשון, לא היה איפוא צורך עוד בהרחבת הלשון והמשך התפתחותה, ועל כן לא יספה עוד גם היא להתפתח וקפאה ביחד עם המחשבה באותו המצב שהניחוה בו החכמים הראשונים, או יותר נכון, ירדה עוד מעלות רבות אחורנית; כי רבים מהמחברים החדשים, בהרגישם אולי את העניוּת אשר בתוכן ספריהם, השתדלו לכסוֹת מערומיהם על ידי סגנון זר ולהג הרבה בלי טעם.
אם רצונכם איפוא להחיות את הלשון, השתדלו להחיות את הספרות. ואם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוַח או בדוחק, בצורה עיונית או ספורית, רק אל תשנו בהן אף קוצו של יו”ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון.
(אחד העם)
אל מול הניסיונות להחיות את השפה העברית, אחד העם טען כי העברית הייתה חיה כל עוד הספרות הייתה חיה. בתקופות שבהן לעם היהודי הייתה תרבות עשירה, גם הלשון העברית פרחה והתפתחה; בגלות הלשון התאבנה מפני שכל התרבות והיצירה שקעו בקיפאון. העברית היא כלי הביטוי של הרוח הישראלית: אם הרוח הישראלית תשמור על מקוריותה, תפרה ותתרחב – היא כבר תשתמש באופן טבעי בעברית כדי להתבטא.
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים – רבי לעזר ורבי יוחנן. חד אמר: שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר: שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש.
(ירושלמי מגילה א ט)
נכון שעברית קשה שפה, ועדיין זו השפה שבה כל אחד יכול למצוא את עצמו. היא לא מזרחית מדי ולא מערבית מדי, שפה שמית אבל זורמת עם הדיבור האנגלו-אירופאי. מאז נמרוד ועד האימפריאליזם של בריטניה וארה”ב, תמיד היו אומות שהגישו מועמדות לבעלות על השפה הבינלאומית, אבל הן לא באמת התאימו לכל האנושות. לשון הקודש התעוררה מאלפיים שנות תרדמה לא רק כדי שעם ישראל יחזור לדבר בה, אלא גם כדי שהעולם כולו יחזור להיות שפה אחת ודברים אחדים. לדבר בשבעים לשון, ועם זאת בשפה אחת.
השפה, מתוך שהיא נובעת מרוח האומה, פועלת היא להטביע יפה את חותם האומה על ידי התגברותה ושלטונה בחיים ובספרות. שכך היא המדה, שהענפים מגבירים הם בהתגדלם את כח שרשם וגזעם, בהזקיקם אותו לפעול ולהשפיע בהם חיים ולח.
(הרב קוק, אורות ישראל ז יא)
מי שמקליד על מחשב רואה כל הזמן אותיות מתחת ידיו. הוא מקליד, ועל המחשב מופיעות אותיות. זה לא אומר שהמחשב קורא את האותיות שאנחנו מכתיבים לו, אלא שעל ידי הלחיצה לנו אנחנו מפעילים כפתור, והכפתור שולח פקודה למחשב שלפיה מוצגת האות הנכונה. לפי הרב קוק, אפשר לומר שגם במציאות קורה תהליך דומה: כל דיבור שלנו הוא לחיצה על כפתור, כל מילה בעברית קשורה לרוח של עם ישראל, וכשאנחנו אומרים אותה – אנחנו מפעילים את הרוח והערכים שלנו, גורמים להם להיות מוצגים וגלויים יותר.
לרב קוק הייתה מערכת יחסית מורכבת עם תהליך תחיית העברית, ובייחוד עם מי שעמד בראשה – אליעזר בן יהודה – שנגדו הרב קוק יצא לא פעם בביקורת נוקבת. בפסקה שממנה לקוח המשפט (כדי לקרוא אותה במלואה) ממשיל הרב קוק את השפה העברית לענף, ואת הערכים הרוחניים של עם ישראל לגזע ושורשים. השפה היא רק ביטוי אחד של הרוח הייחודית לעם ישראל, אבל השימוש בה מחזק את הרוח עצמה.