ה”מגיד” ארוך מדי?
הלילה הזה כולנו עורכים. לוקחים תוכן עתיק, שכתוב כבר בתור טקסט קיים, ומנגישים אותו לדור הבא. לילדים, לנכדים, לכל המשפחה.
כן, אנחנו עורכים את הטקסט, גם אם אנו נצמדים למסורת ולא פוסחים על שום מילה. בתור עורך תוכן, הנה כמה דרכים היישר משולחן העריכה, שבהן אפשר להפוך טקסט למעניין ומסקרן יותר עבור הקורא-השומע, מבלי לפגוע בלשונו.

כותרות. ברבים מהספרים או הכתבות שאנחנו קוראים, לא הכותב נתן את הכותרת אלא העורך. גם בלי לשנות קטעים בהגדה, אנו יכולים לשנות את המבט עליהם, אם רק נגיד בכמה מילים מה הולך לקרות בקטע הבא.
למשל: “תחילת הסיפור, מהיכן הכל התחיל: מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ…”

רווחים. הרווחים אולי מנפחים את מספר השורות, אבל גם מרווחים את התוכן, נותנים אוויר לנשימה ומאפשרים לקלוט כל חלק בנפרד. בהגדות רבות אכן הנוסח מחולק לשורות קצרות, וכדאי גם לקרוא אותו כך. שימו לב, למשל, כמה התרחשויות דרמטיות קורות בקטע אחד – ואם לא מחלקים את הקטע לשורות, מפספסים אותן. למשל:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי.
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה.
וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט;
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

גופן מודגש. זה לכאורה לא תלוי בכם אלא בהגדה שלפניכם, האם מודגשות בה מילים ובאילו מילים מדובר. אבל לא המדפיס קובע – כולנו בני חורין להדגיש דרך טון הדיבור שלנו קטעים משמעותיים.
למשל: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים… וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

מילות קישור. מה? להוסיף מילים? זה נראה ההפך ממה שאנחנו מנסים לעשות, הרי השומעים רוצים מגיד קצר ולעניין! אבל דווקא מילות קישור קלות, פה ושם, הופכות את הסיפור לזורם יותר. נוסיף לו כמה מילים, והוא יישמע קצר יותר. למשל: וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. ואז לפתע: וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ

קישור בכלל. אם כבר מוסיפים מילים – בעריכת תוכן אנחנו נוהגים להוסיף מילים כמו “לעיל”, “כאמור”, “עיין בפרק הקודם, עמוד 34”. הערה קלה שמסבה את תשומת הלב לקשר בין חלקי הטקסט – והקורא מתחיל לקלוט את המבנה, את הסדר, את התמונה המלאה.
למשל: “זוכרים ששאלנו מה נשתנה הלילה הזה, שהלילה הזה כולו מצה? אז מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ”.

גוף ראשון רבים. שימוש בלשון “מדברים” מעוררת הזדהות. לכאורה זה כבר מעבר ליכולתנו, הרי ההגדה כבר כתובה בנוסח מסוים. מצד שני, דווקא בעניין הזה כבר עשו לנו את העבודה. לאורך כל ההגדה הדוברים הם “אנחנו”: עבדים היינו, ויענונו, ויוציאנו. ובכל זאת אפשר להוסיף קצת פה ושם. למשל: “לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. יש!”

הלילה הזה כולנו עורכים. סיפור יציאת מצרים הוא נצחי; אנחנו בני חורין לספר אותו באופן המתאים לנו, לחוליה הנוכחית בשרשרת הדורות.
חג שמח!