האיורים: במקום איור סמלי ופשוט על מה שמתרחש בסצנה, הכנסנו יצירת אומנות מלאת צבע, פרטים וסגנונות צביעה. בתוך זה, מכיוון שלא הספיק לנו מה שכתב הסופר, שילבנו דמויות חוזרות שאינן מופיעות כלל בעלילה, כדי שלא יהיה משעמם חלילה.
העלילה: במקום סיפור שכיף לשמוע, על תירס חם או כלבלב שבורח מהמשק, הכנסנו עלילה כבדה עם המון מחשבות, רגשות ומסר לחיים.
הכתיבה: במקום משפטים קצרים וזורמים, המתחרזים זה בזה וחוזרים שוב ושוב להנאת הפעוט המאזין לסיפור, יצרנו קטעי משפטים ללא תחביר, שאינם מתקשרים זה לזה ולפעמים גם לא עומדים בפני עצמם, ואיור מחליף אותם.
שלא לדבר על אותיות קטֵנות וגדֵלות, על גופנים מתחלפים וטקסטים שנמרחים לאורך הספר (כאן אלפי שואל: איך אפשר לקרוא את זה?).
הכריכה: במקום איור שמראה מה קורה בספר – איור שעומד בפני עצמו ובכלל אינו מופיע בסיפור.
נשמע שסתם באתי להתעצבן על כל האוונגרד הזה בשביל ההתמרמרות המזדקנת שלי ואני לא מבינה כלום, נכון?
אז סיפור אמיתי, לא סיפור ילדים: הלכתי עם הבן שלי בחדווה ובהתרגשות לאירוע נדיר ומלא אושר: לקנות לו ספר מתנה בסטימצקי!
הנסיך המהמם שלי התבונן בספרים והצביע בזריזות על ספר עם איור של פילים ופינגווין בכריכה.
“בוא נקרא אותו כאן”, אמרתי לו, “כדי שנדע אם הוא יפה וכדאי לקנות”.
בא לי לבכות כשאני משחזרת את האכזבה. עמוד עמוד אני עוברת ומקריאה לו ולא קורה כלום. “יש כאן מישהו שונה, אבל אנחנו משחקים יחד”. עמוד הבא: “מישהו כאן לא אותו דבר, אבל טעים לנו”. ועמוד אחריו ואחריו ואחריו.
עלילה – אין. חזרתיות – שבורה לגמרי. מסר – ישר לגרון. איורים לא קשורים זה לזה – על חשבון הברון.
מה נשאר לנו? לסיים את הסאגה הלא ברורה הזאת, לסגור את הספר, ולקבל משפט שכל חכמולוג שכותב לילדים צריך לשמוע מילד בן ארבע הכי מושלם בעולם: “אבל אמא, לא היה בספר שום פינגווין“.
מוסר השכל ישר לגרון למי שעדיין מתחכם על חשבון הגיל הרך: שמת פינגווין בכריכה? סימן שכתבת סיפור על פינגווין. זה ילדים פה, לא מוזיאון לאומנות בועטת. יש להם שכל.