איך כותבים סְגְד?

זה חג הסיגד הראשון שלי מאז העבודה המדהימה על המסע לאתיופיה, ספר הילדים שעבורי היה מסע קסום אל תרבות אחרת.

אמנם נכחתי באירועים סביב הסיגד לא מעט פעמים, אבל רק בשנה האחרונה גיליתי שאני אפילו לא יודע איך אומרים סיגד. איך הוגים את זה. זה לא עניין של בורות וחוסר ידע, אלא של הגייה אחרת לגמרי.

בהתחלה חשבתי שזה רק עניין של תיקון לשוני; כשעבדתי מול יוסי ורותי-אנטוהון טורצקי, רותי ניסתה להסביר לי איך שם החג אמור להיכתב, ואני חשבתי שאפשר לתקן את זה בקלות. כשאפרת עבדה על הניקוד, היא קלטה שהמילה הזאת מורכבת משני שוואים רצופים. סְגְד. אין דברים כאלה בעברית שלנו, אנחנו לא אומרים שלושה עיצורים רצופים בלי תנועה. בכלל, שלל מילים בספר הזה מנוקדות באופן שאינו דומה לשום מילה בעברית (ואפרת כבר התמודדה בעבר עם ניקוד של מילים בשלל שפות, מערבית עד יידיש).

זה לא באמת משמעותי אם אומרים סיגד או סגד, אבל משמעותי להבין עד כמה התרבויות שונות. לשונית, מוזיקלית, חברתית, משפחתית, קולינרית, רוחנית. ההגייה הייחודית של העדה האתיופית היא עוד סימן לתרבות שלמה שכולה ייחודית. וזו הייתה רק אחת הפעמים במהלך העבודה על הספר שבהן התוודעתי לעומק ההבדל.

מה זה אומר? קודם כל, שזה מדהים. מדהים איך מתקבצות כאן גלויות שונות כל כך. נכון שסיפור העלייה מאתיופיה לישראל רצוף משברים שעוד לא נגמרו (ודווקא בגלל זה, אגב, היה חשוב כל כך להקדיש את הספר – או לפחות את הספר הראשון בסדרה – למפגש עם ביתא ישראל הרבה לפני קום המדינה), אבל העובדה שהסיפור הזה בכלל מתרחש היא פלא. פלא בפני עצמו, עוד לפני כל החיבורים בין העדה ובין שאר החברה הישראלית, שברוך ה' הולכים ומתחזקים.

זה גם אומר שאנחנו חייבים להכיר בהבדל. להבין עד כמה המשימה מאתגרת. להבין שמפגש בין עדות אינו פעולה פשוטה אלא מלאכה מורכבת. לא מספיק רק להגיד פעם בשנה שגם אנחנו מצטרפים לחג הסיגד. הנה, אפילו להגיד סגד כמו שצריך אנחנו בקושי יכולים.

המסע עדיין לא נגמר. הטיפוס על ההר כדי לכרות ברית, כמו במסורת המקורית של הסגד, עדיין נמשך. צריך סבלנות, או כשאומרים באמהרית – טגסט (ארבעה שוואים. נראה אתכם הוגים מילה כזאת).

עוד באותו נושא

חיפוש באתר
פוסטים אחרונים
סגירת תפריט
×

עגלת קניות